אוכל הוא הרבה מעבר לאוכל, זה טקס, זה היסטוריה, זה תרבות, זה אנשים. הוא מפעיל אצלנו חושים מעבר לטעם. הוא מכניס אותנו לאווירה מסוימת.
לא משנה איפה תטיילו בארץ ובעולם אוכל יהיה חלק חשוב ביותר בחוויה שלכם ובהנאה שלכם מהמקום.
לנו הישראלים אוכל זה הכל. קיבוץ הגלויות שלנו מציע כל כך הרבה סוגים של מטבחים בכל כך הרבה סגנונות וצורות. תוסיפו לזה שאנחנו עם שאוהב ארוחות, הן אם בחגים ובשבתות, הן אם במפגש חברים, דייט או אפילו ארוחת צהרים באמצע יום עבודה יכולה להיות חוויה.
בכל שנותיי כצלם קולינרי פגשתי הרבה מאוד אנשים מרתקים שמכינים אוכל מהלב ומהרצון הכמעט בלתי נשלט של לארח, להאכיל ולנחם אנשים אחרים. מהדוכן פלאפל והחומוס דרך מסעדות הביסטרו והפאבים עד למסעדות השף כל סגנון יכול להיות מרתק אם רק עושים את זה ממקום אמיתי.
טייסט פרופ דה ווסט
קחו לדוגמא את שחר הבעלים של טייסט פרום דה ווסט, מומחה של בשר במעשנת, ללכת לערב אצלו זה לחוות טקס קרניבורי מאוד מיוחד ומאוד טעים. הבנאדם מסור לסגנון הקולינרי הזה ואי אפשר להגיד שהדמות הקאובואית שלו וזה שאתה מגיע לחצר בית במושב לא תורמת לא רק לאווירה אלא גם לטעם.
416
ולקיצון השני – ה416 הוא בר טבעוני אבל טבעוני מושחת ומאוד טעים וגם מאוד פוטוגני. בקונצנזוס של האוכל הטבעוני לא נהוג לשדר אווירה של לילה ואוכל שיכורים אבל החברים ב416 חשבו אחרת שיצאו עם קונספט שגם חולה בשר כמוני יכול מאוד להתחבר. כצלם האתגר היה גם לשדר את האווירת לילה אבל לתת כבוד לטבעוני. הדבר בא לידי ביטוי בסטיילינג שנבחר מסביב. הרבה חומרי גלם של ירקות לצד מנות מטוגנות שמוגשות כמו אוכל בשרי וקוקטיילים.
רשל
למסעדת רשל בטיילת אשקלון יש סיפור אישי שבו דודו השף רצה להחיות את המתכונים של סבתא שלו ולהכיר אותם לקהל. סבתות לא מספרות לך כמויות כשאתה שואל על מתכון, הו אומרות לפי הרגש. זה מאוד קשה אחרי מותן לשחזר את הטעם הזה כי אין נוסחה ברורה, היד של הבנאדם עושה את הטעם. לדודו לקח זמן אבל הצליח לשחזר ולקחת למקום שלו את המנות הנהדרות שנאמנות למסורת האוכל המרוקאי.
החומוס של ג'ינג'י
זה איתי הידוע בכינוי ג'ינג'י והחומוס של ג'ינג'י זה אחת ממנות החומוס הטובות והמוכרות בארץ. כשבאים אליו אי אפשר שלא להתחבר לבנאדם הזה, מצחיק בצורה בלתי רגילה ומלא בטוב. האישיות שלו לגמרי עוברת לצלחת והחיבור הזה בין הצלם לאוכל עובר לתמונות והחוויה של ג'ינג'י עובדת לתמונות.
מלה ביסטרו
במאמר זה היראתי לכם על קצה המזלג את החוויה של להיות צלם קולינרי. הסיבה שאני כל כך אוהב לצלם אוכל בסופו של דבר זה האנשים שעושים אותו.
טכניקה זה משהו שלומדים, ציוד זה משהו שקונים, אבל נשמה וחיבור לבני אדם זה דבר מיוחד וצלם טוב יודע להעביר את הרגעים האלה לפריים.
פרטלי
כפי שאתם רואים צילום קולינרי הוא לא רק ללחוץ על הקליק, זה היכולת לספר את הסיפור של מנה. צלם קולינרי טוב יידע גם להתחבר לאנשים מאחורי הצלחת.
כדי להיות צלם מזון צריך לאהוב אוכל, לאהוב רגעים, לאהוב סיפורים ולאהוב אנשים.
בונסרה
